נטע (גולן) אמרה לי שאני פרוזקטור…יש גישה כזאת שמסווגת איכויות של אנשים…
לא הבנתי למה נטע מתכוונת… אבל זה הרגיש לי מאד מדויק עבורי…
חשבתי על זה הרבה ופתאום הייתה לי הארה:
בעצם תמיד הייתי פרוזקטור, כלומר זרקור…כלומר זורקת אור….
הרבה שנים סבלתי מהאיכות הזאת….
מי רוצה בסביבה שלו אחת שזורקת אור על דברים, שלעיתים, חשוב שישארו בחושך???
אור זה משהו שאנשים צריכים לבחור להדליק לבד…
אם מישהו אחר מדליק להם את האור אז הם סובלים מסינוור
ואחר כך הם נאלצים להתמודד עם משהו שלא בטוח שמתאים להם לראות עכשיו…
כי כשנדלק האור זה מחייב אותנו לבחור אם להתמודד עם הנושא או לא…
אני חושבת שכדאי לבחור מתי אני רוצה להדליק אור, למה?
כי אם אני בוחרת מתי להדליק את האור אז כל המערכת שלי מתארגנת על הדבר הזה,
ממש כמו שהאישונים והעיניים מתארגנים להדלקת האור על מנת למנוע סינוור…
בסיפור בריאת העולם מסופר על כך שהדבר הראשון שאלוהים בורא זה האור:
ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר.
ד וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.
מה יש בו באור שמגיע לו להיות הנברא הראשון?
היום אחרי הרבה שנים בהם ליוויתי מאות אנשים בצמתים מרכזיים בחייהם,
אני יודעת להגיד שכל שינוי, אפילו המזערי ביותר, מתחיל קודם כל
בהדלקת אור…
להדליק אור, זה לעצור, לחשוב רגע, להביא מודעות…
להיות מודע לבעיה, לקושי, לתוצאות, בלי זה לא ניתן באמת לפתור את הקושי,
לחולל שינוי…
והנה שנים אחרי שהאיכות הזאת שלי, להיות פרוזקטור, גרמה לי ללא מעט קשיים
היא הפכה למקור השפע שלי…
איך עשיתי את זה?
פשוט חיברתי לאיכות הזאת וסת/דימר…
אני מדליקה אור בעוצמה שיש עליה שליטה, שמאפשרת גם לי
וגם למי שמבקש ממני לסייע לו, להדליק אור לראות כפי יכולתו…
וכל הזמן אני זוכרת שאין יציאה ממרתף עמוק לאור שמש מלא…
לאט לאט
לאפשר לעיניים להתרגל לכמות האור….
ממש כמו בטבע זריחה הדרגתית…
וגם היום אני לא תמיד מבקשת רשות להדליק אור…
אבל לפחות אני מודעת, כלומר מאירה את המקום הזה בתוכי…
ולך נטע (גולן), אלף תודות, שהארת לי את הדרך…
ולתנ”ך, שתמיד אני מוצאת בו, את הפנס שלי בדרך אל האמת…